לגשת בענווה
פרשת שמיני מביאה אותנו לרגע של שיא. לאחר התהליך הארוך שהחל ביציאת מצרים, מלאכת הקמת המשכן הושלמה, והיום השמיני סוף סוף מגיע — הרגע שבו השכינה תשרה בתוך העם.
במרכז הרגע הזה עומד אהרן הכהן — אותו אהרן שמשובח על כך שקיים את הציווי להדליק את המנורה בדיוק, בלי לסטות. אהרן הוא דוגמה לזריזות, לעבודת ה' נאמנה ועקבית, ללא היסוס.
ובכל זאת, כאן — דווקא ברגע הראשון של תחילת עבודתו — הוא מהסס.
אהרן זקוק לעידוד: “קרב אל המזבח”. הלשון הזו מעוררת תשומת לב.
רש"י מסביר שהוא התמלא בושה ופחד. הרמב"ן מוסיף שמראה המזבח העלה בו את זכר חטא העגל. דווקא בפתח תפקידו הגדול ביותר, אהרן מתמודד עם תחושת כישלון שעדיין מלווה אותו. איך ייתכן שהוא יהיה זה שיביא להשראת השכינה?
ובכל זאת נאמר לו: “למה אתה בוש? לכך נבחרת”. אפשר להבין את דברי חז"ל ביותר מצורה אחת: לא רק שאהרן נבחר לתפקיד הזה — אלא שהוא נבחר דווקא בגלל ההיסוס שלו.
ההיסוס של אהרן אינו מקרי. הוא משקף מודעות עמוקה למשמעות ולכובד של עבודת ה'. הוא לא ניגש אל המזבח בקלות ראש. הוא מודע לאחריות — וגם למגבלות שלו עצמו. ודווקא המודעות הזו היא שמכשירה אותו.
הדבר מתחדד כשמשווים זאת לאירוע המאוחר יותר של נדב ואביהוא. הם מקריבים “אש זרה”, אש שלא נצטוו עליה, וסופם טראגי. חז"ל מציעים הסברים שונים, אך קו משותף עולה מהם: חוסר ריסון, מידה של ביטחון עצמי מופרז. במקום שאהרן מהסס לפני שהוא פועל — הם אינם מהססים.
הניגוד מתחדד עוד יותר בתגובתו של אהרן למותם: “וידום אהרן”. גם מול טרגדיה אישית, הוא לא ממהר להסביר או לפרש. השתיקה שלו מבטאת את אותה ענווה שאפיינה את ההיסוס שלו בתחילת הדרך.
גדולתו של אהרן אינה נובעת מוודאות מוחלטת — אלא מפרספקטיבה: היכולת לשאת באחריות בלי האשליה של שליטה מלאה.
“קרב אל המזבח” — הקריאה להתקדם עדיין מהדהדת. זו קריאה להתקדם מתוך מודעות — מתוך הבנה שמה שאנחנו עושים חשוב, וגם כשאנחנו לא מרגישים לגמרי מוכנים או ראויים, עדיין נקראים לפעול.
אולי זה הלקח המתמשך מצעדו הראשון של אהרן: לא שצריך להרגיש מוכנים, או בטוחים, או אפילו ראויים — אלא שצריך להיות מוכנים להתקרב, גם כשנושאים איתנו את ההיסוס הזה.
כי לא למרות ההיסוס האדם מצליח להתקדם — אלא לפעמים דווקא בזכותו.
שבת שלום!
