המצווה המרכזית בכל אחת משתי הפרשות שאנו קוראים השבוע מעוררת פליאה בדרכה שלה
אם היו מבקשים מאיתנו לבחור
את המצווה הראשונה שעם ישראל צריך לקבל, סביר להניח שקידוש החודש לא היה עומד בראש
הרשימה. מדוע דווקא מצווה “טכנית” לכאורה, הנוגעת ללוח השנה, נבחרה להיות המצווה
הראשונה בתורה שניתנת לעם ישראל
גם בפרשות ויקהל ופקודי
התורה מקדישה תשומת לב יוצאת דופן למשכן. תיאור בנייתו מופיע באריכות רבה, וחוזר
שוב ושוב על הפרטים. מדוע התורה מתעכבת כל כך על התיאורים הללו
נראה שיש רעיון משותף שמחבר
בין שני הנושאים
הציווי לבנות את המשכן היה
נקודת מפנה עמוקה עבור עם ישראל. עד אותו רגע, החוויה המרכזית שלהם הייתה לראות
ניסים שנעשו למענם: המכות במצרים, קריעת ים סוף, והנס של המזון במדבר. אך בניית
המשכן דרשה דבר חדש. היא דרשה יוזמה, אומנות, נדיבות ויצירתיות. התורה מדגישה שוב
ושוב את האנשים ש"ליבם נשא אותם" להשתתף במלאכה — “כל אשר נשאו ליבו”.
דרך המפעל הזה הפך עם של עבדים לשעבר לעם של בונים
המשכן הפך את העם ממקבלים
פסיביים לשותפים פעילים בשליחות קדושה. אולי בפעם הראשונה הם לא רק צפו בגאולה —
אלא גם השתתפו בעיצובה
רעיון דומה עומד גם מאחורי
מצוות קידוש החודש. הרב סולובייצ'יק הסביר שאחד ההבדלים העמוקים בין עבד לאדם
בן-חורין הוא היחס לזמן. עבד אינו שולט בזמן שלו; הזמן נכפה עליו. רק אדם חופשי
יכול לקחת אחריות על זמנו
כאשר התורה נותנת לעם ישראל
את הסמכות לקדש את החודש החדש, היא למעשה מוסרת בידינו את המפתח ללוח השנה. אפילו
המועדים תלויים בהכרזה האנושית הזו. לכן אנו מברכים: “מקדש ישראל והזמנים” — תחילה
ישראל, ודרכם מתקדשים הזמנים
שתי המצוות הללו מסמנות
אפוא את תחילתה ואת השלמתה של הגאולה. עם ישראל מקבל אחריות הן על הזמן והן על
המרחב — לקדש את הזמן דרך לוח השנה, ולקדש את המרחב דרך המשכן
אולי זה המסר העמוק של
הקריאות הללו. גאולה איננה רק דבר שקורה לנו; היא גם דבר שאנו נקראים לבנות. גם
אחרי כישלון ונפילות — אפילו אחרי חטא חמור כמו חטא העגל — התורה מזכירה לנו שעם
ישראל מסוגל לקום מחדש, ולהיות שותף עם הקב״ה בעיצוב העולם
והקריאה הזו מלווה אותנו גם
היום: להיות בונים — לבנות את המרחבים הקדושים של הקהילה שלנו, ולהשתמש בזמן הקדוש
שניתן לנו כדי למלא את חיינו במשמעות
