בשנת 1953 היו אדמונד הילרי וטנזינג נורגיי הראשונים אי פעם שהגיעו לפסגת הר האוורסט
או שמא לא
כמעט שלושים שנה קודם לכן, ג'ורג' מלורי ואנדרו אירוויין נעלמו במהלך ניסיון לטפס על אותו הר. הם נראו לאחרונה במחנה הבסיס, סמוך לפסגה. עד היום איש אינו יודע בוודאות אם הצליחו להגיע לפסגה לפני שמתו
כאשר שאלו את הילרי כיצד הרגיש בידיעה שייתכן ששני מטפסים אחרים הקדימו אותו והגיעו לפסגה לפניו, מסופר שהוא השיב: אינני יודע אם היינו הראשונים להגיע לראש ההר. מה שאני כן יודע הוא שהיינו הראשונים להגיע לפסגה — ולחזור ממנה!
ההגעה לפסגה היא רק מחצית מהאתגר. צריך גם לדעת כיצד לרדת ממנה
אולי זה בדיוק האתגר העומד בפנינו במעבר מיום הכיפורים אל חג הסוכות
ביום הכיפורים אנו עולים. במשך עשרים וחמש שעות אנו מניחים מאחורינו את החיים הפיזיים והיומיומיים. איננו אוכלים ואיננו שותים. אנו מבלים את היום בבית הכנסת ומשתדלים, ככל שביכולתו של אדם, לחיות כמלאכים. אנו פונים כלפי מעלה, אל השמים
אבל איננו יכולים להישאר שם
הרב שלמה יוסף זוין מציג ניגוד יפהפה בין יום הכיפורים לסוכות באמצעות שני יסודות: אש ומים. האש מטבעה עולה כלפי מעלה; המים זורמים כלפי מטה
יום הכיפורים הוא יום של אש. בלב עבודת היום נכנס הכהן הגדול אל קודש הקודשים, ובידיו גחלים לוהטות וקטורת
סוכות, לעומת זאת, הוא חג הרווי במים: ארבעת המינים תלויים במים, אנו מתחילים להתפלל על הגשם, ובבית המקדש התקיימו שמחת בית השואבה וניסוך המים
יום הכיפורים מעלה אותנו כלפי מעלה. סוכות מוריד את הקדושה בחזרה אל הארץ
רעיון זה בא לידי ביטוי גם במצוות הסוכה עצמה. איננו נכנסים לסוכה בראש ובראשונה כדי להתפלל או ללמוד. המצווה היא תשבו כעין תדורו — לחיות בה כפי שאנו חיים בדרך כלל. אנו אוכלים, שותים, משוחחים וישנים. במקום להתרחק מן העולם הפיזי, כפי שעשינו ביום הכיפורים, בסוכות עצם המעורבות שלנו בעולם הפיזי הופכת למצווה
המטרה, אם כן, מעולם לא הייתה להישאר בפסגה
סוכות שואל אותנו האם אנו מסוגלים להביא את הפסגה הביתה איתנו — האם הקדושה שפגשנו ביום הכיפורים יכולה להיכנס אל הארוחות שלנו, אל הבתים שלנו, אל מערכות היחסים שלנו ואל חיי היומיום שלנו
עלינו אל השמים
ועכשיו מגיע האתגר: להוריד את השמים בחזרה אל הארץ
שבת שלום וחג שמח
