ראש השנה מכונה בתורה יום הזיכרון. אנו מזכירים את אברהם, יצחק ויעקב. אנו נזכרים בעקדה. בברכת זיכרונות אנו מבקשים מהקב"ה לזכור את הברית עם אבותינו. אפילו השופר עצמו מזכיר את האיל שהקריב אברהם במקום יצחק. ובכל זאת, אפשר לשאול: מדוע לזיכרון יש מקום כה מרכזי ביום הדין? אנו עומדים לפני הקב"ה ומבקשים להיכתב לשנת חיים נוספת. מדוע דווקא ברגע הזה אנו מקדישים כל כך הרבה זמן להיזכר בעבר ולזכור אנשים שחיו לפני אלפי שנים? לכאורה, השאלה צריכה להיות עלינו: מי אנחנו? מה עשינו? איזה סוג של שנה חיינו
אולי התשובה רמוזה בהלכה מרתקת הנוגעת לשופר. המשנה מלמדת: השומע קול הברה לא יצא — מי ששומע רק הד של השופר, לא יצא ידי חובתו. לא די לשמוע הד רחוק של קול שמקורו במקום אחר. עלינו לשמוע את קולו של השופר עצמו
אולי כאשר מדובר בזכר אבותינו, אפשר להחיל את אותו רעיון. זכות אבות אינה יכולה להיות רק הד מן העבר הרחוק. איננו יכולים לעמוד לפני הקב"ה ולהסתמך אך ורק על גדולתם של אברהם, יצחק ויעקב, ובו בזמן להישאר ללא שינוי מצד הערכים שלמענם חיו. זכותם נעשית לזכותנו כאשר קולם ממשיך לחיות דרכנו
זהו האתגר של הזיכרון היהודי. איננו זוכרים רק כדי לשמר את העבר; אנו זוכרים כדי לעצב את ההווה. החסד של אברהם, הגבורה של יצחק, האמת של יעקב — אלה אינם רק סיפורים על אבותינו. הם חלק מן הירושה שהפקידו בידינו
לכן ראש השנה שואל אותנו לא רק מה אנו זוכרים, אלא גם מה אנו ממשיכים. אילו ערכים שקיבלנו מדורות קודמים יבואו לידי ביטוי בבתינו? במה יראו ילדינו ונכדינו שאנו בוחרים לתת עדיפות? איזה סוג של חיים יהודיים אנו בונים עבור אלה שיבואו אחרינו
השופר חותך מבעד לרעש ומבקש מאיתנו להקשיב. לא להד, אלא לקול חי — קול שעבר מדור לדור וכעת הגיע אלינו. המשימה שלנו היא תמיד לוודא שהוא אינו נעצר כאן.
שבת שלום וכתיבה וחתימה טובה
