פרשת תרומה נפתחת ברשימה ארוכה של חומרים שנדרשו לבניית המשכן: זהב, כסף, נחושת, צמר, עורות—ועץ. התורה מצווה להשתמש ב“עצי שיטים”, כלומר עץ שיטה, לקורות שמהן ייבנה שלד המשכן. אחד השאלות הידועות שהמפרשים מעלים היא פשוטה אך מפתיעה: מאיפה הגיע העץ הזה? בני ישראל זה עתה יצאו ממצרים והלכו במדבר. לא היו שם יערות רבים. אז כיצד השיגו את החומרים לבניית המשכן
רש״י, בשם מדרש תנחומא,
נותן תשובה מרתקת. יעקב אבינו, כאשר ירד למצרים דורות רבים קודם לכן, נטע שם עצי
ארז. הוא ראה ברוח הקודש שצאצאיו יבנו יום אחד משכן במדבר, ולכן דאג שיהיו להם
החומרים הדרושים. לפי מסורת מדרשית אחרת, העצים הללו ניטעו עוד קודם לכן על ידי אברהם
בבאר שבע, ולאחר מכן יעקב העביר אותם למצרים ושמר עליהם במיוחד למטרה זו
כאשר יעקב הגיע למצרים, הוא
ידע שמשפחתו נכנסת לגלות. מצרים הציעה יציבות ושפע—אבל היא לא הייתה הבית האמיתי.
יעקב הדגיש זאת במפורש בסוף חייו, כשהשביע את בניו שלא יקברו אותו במצרים. הוא רצה
שיבינו שהשהות שם זמנית בלבד. העצים שנטע נתנו ביטוי מוחשי למסר הזה. הם עמדו
כתזכורת שקטה ומתמדת לכך שהגאולה תגיע, ושמצרים היא רק פרק אחד בסיפור גדול הרבה
יותר
אבל לעצים הייתה גם מטרה
נוספת. כאשר בני ישראל בנו את המשכן, הם לא השתמשו בחומרים מקריים שאספו בדרך. הם
השתמשו בקורות שניטעו דורות קודם על ידי האבות. כל קרש נשא עמו זיכרון. כל קורה
העידה שהרגע הזה נצפה והוכן מראש. המשכן לא היה רק תגובה להווה—הוא היה הגשמה של
חזון שניטע בעבר
יעקב אבינו לא השאיר
לצאצאיו רק הבטחה לגאולה. הוא השאיר להם את חומרי הגלם שלה. הוא דאג שכאשר יגיע
הרגע, הם לא רק יזכרו את הייעוד שלהם—אלא גם יוכלו לבנות אותו בפועל
גם אנחנו נהנים מהיסודות
שהניחו הדורות הקודמים, ואנחנו נושאים באחריות להמשיך ולבנות. החיים בירושלים,
והראייה של חיי עם ישראל הפורחים מחדש בארץ אבותינו, מזכירים לנו שאנחנו חלק
מסיפור גדול מאיתנו. כמו יעקב אבינו, אנחנו שותלים זרעים שאולי לא נראה את מלוא
פירותיהם—אבל הם מבטיחים שעתיד עמנו יהיה חזק ויציב
שבת שלום
