אחד המאפיינים הבולטים, אך גם הקלים ביותר להחמצה, בפרשת ויצא הוא הופעתן החוזרת של אבנים
כאשר יעקב עוזב את בית הוריו ושוכב לישון, הוא לוקח אבנים מן הסביבה שבה הוא נמצא. כשהוא מתעורר מחלומו, הוא לוקח את האבן ומקים אותה כמצבה. עם הגיעו לחרן, הוא גולל אבן גדולה מעל פי הבאר. ובסוף הפרשה, כאשר יעקב ולבן כורתים ברית, הם שוב מקימים גל אבנים. מה משמעותן של כל האבנים הללו
מבין כל האבות, יעקב הוא אולי זה שחייו היו רצופים בקשיים יותר מחייהם של האחרים. ממאבקיו עם עשו, דרך שנות המרמה וההטעיה מצד לבן, ועד לאובדן יוסף בסופו של דבר – נדמה שבכל פעם שיעקב ביקש לעצמו מעט מנוחה ושלווה, צץ אתגר נוסף. ואף על פי כן, דווקא את יעקב מתארים חז"ל כ״בחיר שבאבות״ – הנבחר והמובחר שבאבותינו
ייתכן שסוד גדולתו של יעקב טמון באופן שבו הוא מתמודד עם האבנים הנקרות בדרכו
כאשר הוא נאלץ להעביר את הלילה תחת כיפת השמים, יעקב מוצא את עצמו במקום לא נוח, זרוע אבנים. ואף על פי כן, דווקא שם הוא זוכה לאחת ההתגלויות הגדולות ביותר בחייו. אותה אבן ממש, ששימשה לו להגנה, הופכת ליסוד שעליו הוא מכריז כי ייבנה בית אלוקים
כאשר יעקב מגיע לבאר בחרן, הוא נתקל באבן כבדה כל כך, עד שקבוצת רועים שלמה ממתינה כדי להסיר אותה. עבורם האבן היא מכשול. עבור יעקב היא הופכת להזדמנות לגלות חסד, לעזור לרחל ולעשות את צעדיו הראשונים בדרך להקמת משפחתו
ולאחר עשרים שנים קשות במחיצתו של לבן, יעקב משתמש שוב באבנים, והפעם כדי להציב גבול שיגן על עתידה של משפחתו
אולי ניתן למצוא רמז גם במילה עצמה – אבן – המרמזת על שלושה דורות: אב, בן, נכד
גם זה חלק מגדולתו של יעקב אבינו. הוא לא רק התגבר על האתגרים שעמדו בפניו במהלך חייו, אלא הפך אותם ליסודות שעליהם יוכלו הדורות הבאים לבנות את עתידם. וזהו גם סיפורו של עם ישראל מאז ועד היום. רבים כל כך מן הדברים היקרים לנו כיום נבנו בזכות דורות של אנשים שסירבו לתת למכשולים שנקרו בדרכם לעצור בעדם. אמונתם וחוסנם לנוכח הקשיים סללו את הדרך לעתיד טוב יותר עבור ילדיהם ונכדיהם
לא תמיד אנו יכולים לבחור את האבנים שהחיים מציבים בדרכנו. אך יעקב אבינו מלמד אותנו שאותן אבנים ממש, שעליהן אנו עלולים למעוד, יכולות להפוך לאבני הבניין של משהו מופלא ויוצא דופן
שבת שלום